הייתי ילדה קטנה עת החליטו הורי לעבור כחלוצים להקמה ולהתישבות במושב עזריה, זכרונות וחויית המעבר שלנו למושב מלוים אותי כל השנים והפכו לחלק ממני.

אבי אהרון ז"ל היה מפעילי שורות ההגנה ואחד ממפקדיה ונטל חלק פעיל בהגנת היישוב היהודי מפני הכנופיות הערביות, טרם קום המדינה וגם לאחר מכן, דבר שהקנה לו לאחר מכן, מעמד של מייסד פעיל ובולט בשורת המייסדים של מושב עזריה.

את מלחמת העצמאות בשנים 1947-1948 עברנו כשביתנו באחת השכונות בירושלים, מול גן סקר, שימש כמיפקדה של ההגנה. הנשק היה מוחבא במגירת מצעים גדולה מתחת לאחת המיטות בבית. וכך חשתי את פחדי המלחמה ואת החשש לחייו של אבי, שמידי ערב חילק לחבריו לנשק את הרובים לצורך היציאה למארבים באזור שיך באדר.

לאחר קום המדינה, ב1949, יתכן שכתוצאה מלחצי המלחמה בתוך ירושלים, החליטו אבי וחבריו (המייסדים) לעבור למושב עזריה כחלוצים של המקום, כמובן שהדבר נקבע לאחר התיעצותו של אבי עם אימי ואחיו שבתאי מתתיהו ז"ל.

זוכרת אני שיום בהיר אחד, אבי אהרון ודודי שבתאי  אספו אותנו והודיעונו על החלטתם להיות חלוצים להקים ולהתישב במושב עזריה .

כילדה, לא בדיוק הבנתי את פשר הדבר, ופחדים עטפוני כששמעתי זאת. להיפרד מחברותי, מבית הספר בו למדתי, מביתי ברחוב המלך ג'ורג , מול קרן קיימת לישראל (היום בית זה משמש גנזך של קק"ל)  קשה היה ולא ברור מה הולך להיות. אבל הורי הם שהחליטו , וכמובן שלא ניתנה לנו כל אפשרות לשנות החלטה זו.

 אז, יום בהיר אחד בשעות הבוקר, הופיעה משאית , מסתבר שמשאית זו, הקרוייה "המשאית" שימשה את כל העוברים למושב עזריה.

כשסיימו להעמיס את כל חפצינו, חשתי לפתע שקשה לי להינתק מהכל, ואז ביקשתי רק 5 דקות שימתינו לי כדי לקנות במכולת הממוקמת ברחוב קרן קיימת איזה שהם דברי מתיקה, בטחון שלי שמא נוסעת אני לאיזה מדבר בו חיי לא יהיו קלים.

המשאית נסעה ואנו וכל חפצינו בתוכה. הגענו לבית, שנחשב בין הטובים במושב (בית ישן כמובן) בשורה הראשונה של הבתים. מסביב האדמה היתה יבשה מאד ובה בקעים עמוקים מיובש, אבא הסביר לי שאדמה זאת מעתה ואילך תהיה אדמה מעובדת, רטובה ופוריה.

האזור היה מין מובלעת אליו נסענו מהעיר רמלה שנחשבה אז המרכז העירוני עבורנו. קרוב אלינו שכן הקיבוץ גזר, שנחשב מקום טוב, ומסביב הרבה הרבה שדות, לא מעובדים, ומה שהפחיד אותי מאד זה מכת הנחשים והעקרבים ששרצו אז באזור העזוב הזה. ואז קרה לי מקרה טראומאטי,  שעד היום ולאורך כל שנות חיי מלווה אותי.

יום בהיר אחד, בעת לימודי בבית הספר במושב, בכיתה ב' ביקשה ממני אחותי הגדולה ממני,זהבה, לקפוץ למכולת ולקנות לה מסטיק, בעת ההפסקה. כמובן שמילאתי בקשתה, וכדי להספיק הלכתי בקיצור דרך לאורך גדר שהיתה מסביב לבתים ה עזובים של הערבים שנקראו אז "חירבות", המקום היה יבש ועזוב ומלא קוצים ועשבים יבשים, לפתע הזדחל לו נחש צהוב, ארוך מאד, לאורך הגדר, התחלתי לרוץ כל עוד נפשי בי, והוא כנראה שמע אותי וזחל במהירות, היה נדמה לי שהוא אחרי, באפיסת כוחות ובפחד רב הצלחתי להגיע לבית הספר, הפעמון כבר צילצל ואני התפרצתי לכיתתה של אחותי, והודעתי לה בצעקות "לא קניתי לך מסטיק, נחש רץ אחרי !", ומאז אני בטראומה. לא אוהבת יותר זוחלים.

ליד ביתנו, בכניסה למושב זרם לו נחל, היום נקרא הנחל "נחל עזריה", בנחל התאספנו כל הילדים ואהבנו להשתכשך במימיו, שבחורף זרמו במלוא עוצמה, זוכרת אני שנשים מהמושב, ובהן אימי, היו יורדות אל הנחל כדי לכבס את הכביסה, בכך לחסוך במים שהיו כנראה  היו חסרים, מסביב לנחל היה תמיד בוץ, והגישה אליו היתה קשה.

בחודשים הראשונים להתיישבות, הרגשתי כמו משפחה עם כל משפחות המייסדים. הכרתי את כולם, היו לי חברים, כמו עזרא ברזני, בנו של משה ברזני, משה כהן, בנו של נחום כהן וכו. לאחר תקופת מה, אולי שנה, התחילו הבעיות והפחדים. אבי יצא מידי ערב למארב, כי המסתננים החלו להיכנס מידי לילה למושב וביצעו גנבות, בבתים, במרפאה.

זוכרת אני ערב אחד כי המושב המה כולו. אחד מהמייסדים, שעבד בשדה המלפפונים, הותקף כנראה על ידי מסתננים ושמעו כולם את צעקותיו "הוורה הוורה" בשפה הכורדית, שפירושם של קריאות אלה הם "הצילו הצילו". חברי המושב רצו לחלקה, המסתננים כמובן הצליחו לברוח. קרוב למושב היה מקום שנקרא "אל קובאב" והסברה היתה שמשם מגיעים המסתננים.

בבוקרו של יום מסויים, מצאו בחצר הבית של דודי שבתאי מתתיהו, אצבע של מסתנן, שחדר למרפאה שהיתה בסמוך לבית והותקף כנראה על ידי כלבי השמירה.

נו, ואיך יכולה ילדה, שנולדה בעיר, במקום מוגן יחסית, לעבור את כל הטראומות האלה? בבת אחת, נכנסו לכולנו פחדים, פתאום לא היה טוב, הרגשנו חוסר בטחון. אל המושב הגיעו כל מיני זרים, זה כבר לא היה כמו משפחה, אבי היה צריך להתוכח איתם  כל הזמן בנושאי השמירה, הם לא רצו לשמור, ואז הנטל נפל על אבי ויתר המייסדים.

באחד הימים החליטו הורי שחוזרים לירושלים, ואז החלו חיפושים אחרי בית מתאים. עברנו לשיך באדר, לבית ערבי שעל אדמתו יושב היום מלון "הולידי אין" לשעבר "הילטון" בגבעת רם. זכורני שאלינו הצטרפה משפחת משה ברזני, גרנו איתם במשותף באותו בית במשך שנה, ואולי יותר. תם בשבילי הסיפור של מושב עזריה. אנו עזבנו את עזריה, אך המושב לא עזב אותי ונשאר כזכרון ילדות רחוק בן כמעט 60 שנה.

מודה אני ליורם דוקטורי על הנצחת זכרם  של המייסדים, המחקר המעמיק ואיסוף החומר הרב שבאתר, ומצטערת שאבי אהרון ז"ל לא זכה לקרוא את מחקרו המדהים.

יונה בן-משה למשפחת בית  מתתיהו

יוני 2008