ראשי > היסטוריה > פרישת הותיקים
פרשת פרישת הותיקים
פרשת הפרישה הגדולה לא סופרה עד היום ומובאת כאן לראשונה.
עם הגעת משפחות העולים הראשונות יוצאי עיראק, כורדיסטאן, טריפולי, טוניס ומרוקו מהמעברות בבית ליד ופרדס חנה והצטרפותם אל 28 המשפחות הותיקות מהגרעין המייסד החלו חיכוכים ועימותים בין שתי הקבוצות.
הקבוצה המייסדת אשר הייתה מגובשת מאוד עוד בטרם העלייה לקרקע, חלקם היו שכנים מאותה שכונה בירושלים, חלקם אחים לנשק ממלחמת השחרור וכולם שולטים בשפה העברית ואשר עברו הכנה והכשרה לחיי שיתוף וקהילה חשו שהם "בעלי הבית" בהיותם "כח החלוץ" לבחירת נקודת ההתיישבות ותפיסת עמדות מפתח ביישוב המוקם. הדבר בא לידי ביטוי בכך שחברי הגרעין המייסד השתכנו בבתי האבן (בתי הערבים העשירים) ביישוב הזמני בעוד העולים הסתפקו בבתי חמר נטושים (מגורי דלת העם הערבים) וכשאלו אזלו, שוכנו העולים באוהלים (אוהל בריטי דומה בצורתו לאוהל 11 צה"לי). בהמשך הועברו מקצת העולים מאוהלים לפחונים לאחר הצפות מי גשמים.
המשך החיכוך היה על מקורות המים, למושב לא היה קו מים פעיל והתושבים השתמשו במי הבארות ובורות המים הפזורים בשדות אל-בריה. הותיקים אשר הורגלו מימי המצור על ירושלים לדלות מים מבארות ובחירת מקורות המים הטובים שלטו בהקצבה המשפחתית, כמו כן פותחו "שיטות" לסינון המים מתולעים ושאר מזיקים אחרים.
בהיות המושב על קו התפר עם האזור ה"ירדני" ללא אף יישוב או גדר אשר יחצצו בינם לבין הערבים ממזרח, הותקף המושב כמעט מדי לילה על ידי חבורות וכנופיות גנבים ערביים (מסתננים ופדאיונים) אשר הכירו את השטח היטב בהיותם התושבים הקודמים. הערבים גנבו מכל הבא ליד, מקווי מים וצינורות השקיה למכונות חקלאיות ובעלי חיים. כהכרח בטחוני שוכנו בעלי החיים,
הבקר, הצאן ושאר בהמות מדי לילה בסככה שהוקמה במרכז המושב בצמוד למסגרייה, (כיום בשטח ההרחבה). השמירה הוטלה על כלל התושבים, בין 8 שומרים ל 20 שומרים מדי לילה בהתאם למצב הביטחוני. הנטל הביטחוני והצורך ללמד את העולים לאחוז בנשק הביאו לחיכוכים נוספים. העולים חשו כי הותיקים רודפים אותם בכך שעליהם לתת כתף במעמסת השמירה. בשלב מסויים הוקף המושב הצעיר בגדר תיל במחלקו המזרחי והדרומי, במרחק עשרות מטרים ממשקי החברים בשל המסתננים הרבים.סלע מחלוקת נוסף היה חלוקת סדור העבודה ועבודות יזומות, מטבע הדברים הותיקים אחזו בעמדות מפתח בקהילה השיתופית המתפתחת. המצב יצר קונפליקט מתמשך סביב חלוקת העבודה והעבודה היזומה של סיכול אבנים ונטיעת עצים, רק לשם עבודה ויצירת תעסוקה שניתנו בעיקר לעולים.
חלוקת בתי הקבע והנחלות הביאו את הקרע הגדול, הותיקים דרשו כי להם תהא זכות ראשונים לבחירת בתיהם ומיקום נחלתם החדשה ואילו העולים דרשו שוויון וביצוע הגרלה בין כלל המתיישבים. הרוחות סערו ומריבות שהגיעו לכדי אלימות פזית ותגרות ידיים פרצו במושב. הדבר הביא לידי כך שהמחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית הבינה כי אין מנוס ויש "לפרק את החבילה" ולהפריד בין הניצים. מאחר והיה קושי להעתיק את העולים למקום חדש ולא נמצא יישוב אשר יאות לקבלם, התבקשו הוותיקים לעבור לירושלים. 26 משפחות נענו לבקשה, ושלוש משפחות מן המייסדים (סרי ,דוקטורי וצדקיהו). משפחות סרי וצדקיהו התגוררו במושב עד אמצע שנות השבעים ואילו משפחת דוקטורי נמצאת במושב עד היום.
מסמכים רבים בנושא פרישת הותיקים ושיכונם, ניתן למצוא ב-ארכיון המסמכים באתר