ראשי > היסטוריה > כיבוש אל-ברייה

 מבצע לרל"ר וכיבוש אל-ברייה בתש"ח

הכפר אל-ברייה במלחמת העצמאות  (Al-Barriya   البرّيّة)

הכפר אל-ברייה נכבש במלחמת השחרור במסגרת מבצע לרל"ר (לוד, רמלה, לטרון, רמאללה) בתום ההפוגה הראשונה בקרבות. המבצע נמשך כעשרה ימים החל ב 9 ביולי 1948 והסתיים ב 19 ביולי 1948. לימים נקרא המבצע "מבצע דני" על שם דני מס מפקד מחלקת הל"ה שניסתה להחיש אספקה לגוש עציון הנצור. מטרות המבצע העיקריות היו להוריד את האיום על תל אביב, שליטה בשדה התעופה בלוד ויצירת פרוזדור רחב יותר לירושלים.

במרחב שהיה בשליטה ערבית טרם המבצע התמקמו חיילים עיראקים שמפקדתם הראשית הייתה ברמלה והם קיבלו סיוע נרחב מהערבים הכפריים שבאזור. הכוחות הערבים שלטו על שדה התעופה בלוד, צרו על בן שמן ואיימו על תל אביב ששימשה בירה זמנית למדינה הצעירה.

לקראת המבצע שהיה הגדול ביותר עד לאותה נקודת זמן רוכזו ארבע חטיבות: חטיבת הראל בפיקודו של יוסף טבנקין, חטיבה 8 המשוריינת בפיקודו של יצחק שדה, חטיבת יפתח בפיקודו של מולה כהן, גדוד קומנדו בפיקוד משה דיין וגדוד מחטיבת אלכסנדרוני. על כלל הכוחות פיקד יגאל אלון וקצין המבצעים למבצע היה יצחק רבין.

ב 9 ביולי 1948 החלה מתקפה גדולה של טנקים ומשוריינים על לוד ורמלה. רמלה ולוד נפלו מהר לידנו וכן הוסר המצור על בן שמן. בקרבות נהרגו חיילים עיראקים רבים והחלה נטישה המונית של הערבים, במהלך מנוסת הערבים דרומה ומזרחה הם "אספו" עימם רבים מתושבי ארבעת הכפרים שבין רמלה ללטרון ובהם אל-ברייה. כוחות צה"ל זנבו בהם אך נבלמו לאחר שנכשלו בכיבוש לטרון ורמאללה. עד כאן סיפור המערכה הגדולה.

כיבוש אל-ברייה היה קרב קטן במערכה. בבוקר ה- 10 ביולי 1948 יצאו 7 שריוניות ו 2 פלוגות סדירות ממפקדת הלגיון  ברמלה במטרה לבצע פעולות התקפיות נגד מטרות יהודיות במרחב שבין אל קובאב (היום משמר איילון וכפר בן נון) לבין קיבוץ חולדה. הכח היה בפיקודו של קצין בשם ברומג'. בשעות הצהריים החל הכח בהתקפה על גזר. על הקיבוץ הגנו 68 לוחמים, מהם 10 חיילים מיחידת השירותים של חטיבת יפתח ו 13 בחורות ולהם רק שני מקלעים ונשק קל עם תחמושת מוגבלת. הקיבוץ היה מוקף בשתי גדרות תיל, אחת מהן דו שיפועית ו 11 עמדות לא מבוצרות (רק אחת בנויה מבטון).

לאחר כשעתיים של קרב נפל הקיבוץ לידי הערבים ובשעה 16:30 כבר שלטו הערבים בקיבוץ. בקרב הקצר נפלו 28 מגינים ו 30 נפלו בשבי. בתי הקיבוץ הועלו באש על ידי הערבים. הניצולים מהקרב היו מספר חקלאים שלא יכלו לחזור לקיבוץ מפאת האש הכבדה ומספר מגינים שחמקו חזרה לנען וחולדה. בתום הקרב המשיכו אנשי הלגיון בדרכם  כשהם לוקחים עימם את השבויים בהם 12 בחורות ומשאירים מספר "מתנדבים" לשמור על הישוב וכן שכנים מאל-ברייה שעסקו בביזה.

מיד עם קבלת הידיעה על נפילת גזר, הורה דן לנר מג"ד הגדוד הראשון בחטיבת יפתח בפלמ"ח למ"פ יצחק חופי לכבוש את גזר מחדש. בשעת ערב מוקדמת החלו לנוע שתי מחלקות מהגדוד הראשון לביצוע התקפת נגד. הכח נעזר בפלוגה שהחזיקה בגבעה 166.3 (דרומית מזרחית לתל גזר) ופלוגת העתודה של הגדוד ובסיוע ארטילרי של תותחי 65 מ"מ שהיו מוצבים באל קובאב. מכת האש הראשונה הייתה ארטילרית ואח"כ תקפו הפלוגות שנעו בהסתר על כביש רמלה-לטרון מכוונים שונים. הערבים נסו על נפשם מגזר לאל-ברייה השכנה ובשעה 19:00 חזרה גזר לידנו. מיד עם נפילת גזר, המשיכו כוחות חטיבת יפתח את המתקפה וכבשו את אל-ברייה.

ב 11 ביולי 1948 הטילו מטוסי חיל האוויר כרוזים בכפרים הערבים. בכרוזים נאמר שצה"ל אינו מעוניין בהשמדתם אלה רק מבקש את הימנעותם מפעולות איבה. הערבים האמינו כי מדובר בתרגיל והאיצו את מנוסתם. בעקבות המבצע "נוקה" כל המרחב של בקעת לוד, נפת רמלה וחבל גזר ואיילון מתושביו הערבים  וכוחות צה"ל יכלו להפנות כוחות לגזרות אחרות דבר שהביא לריכוך הלחץ על ירושלים הנצורה. (כל 590 תושבי אל-ברייה נסו וחיים כיום במחנות פליטים באזור רמאללה וירדן, חלקם הרחיקו לאירופה ולדרום אמריקה).

לאחר המבצע הוכרזו לוד ורמלה כערים יהודיות והחל אכלוסם בעולים חדשים, כמו כן החל יישוב השטחים הפתוחים והכפרים הנטושים במושבים וקיבוצים. מושב עזריה היה המושב הראשון להבנות בשטח לאחר הקרבות. יתר המושבים בסביבה הוקמו מאוחר יותר.

קיבוץ גזר היה תחת אחריות בטחונית של חטיבת גבעתי אשר ביום ה 10.6.48 רותקה לחזית המצרית, מה שמנע ממנה לסייע בהגנת הקבוץ, אולם המטכ"ל לא קבע גורם אחר להגנת הקבוץ. כמו כן יחידות סמוכות לא נחלצו להגנת גזר בעת שהותקפה. בעקבות המחדל של נפילת גזר ואבדן לוחמים ומגינים רבים וכבוש אל-ברייה וגזר מחדש מינה הרמטכ"ל יעקב דורי ועדת חקירה שתבדוק את תפקוד הכוחות ותהליך קבלת ההחלטות. מסקנות הדו"ח  הטילו את האחריות על אגף המבצעים במטכ"ל באופן כללי, אולם לא נמצא אשם ישיר.